הצטרפות לדואר חשמלי | הסרת מנוי מדואר חשמלי | שלח מכתב | דף ראשי

 

 

 

 

 

מי הוא עבריין והאם זו דיבה

 

08/05/2007 | גיליון מספר 91 | משה הלוי halemo

 

שופט בית המשפט השלום בירושלים אברהם טננבוים החליט לחייב בלוגרית בלשון הרע ובפיצוי כספי לתובע לאחר שכינתה אותו - עבריין. בית המשפט קבע שהמילה עבריין היא דיבה. בכל הכבוד, השופט טננבוים טעה. דעה אישית.

 

 

רקע

 

בזמן כתיבת שורות אלה, אוהד שם טוב משמש כיום כיו"ר מפלגת עלה ירוק. הגר צימרמן הייתה פעילה במפלגה בזמנו וכיום היא באופוזיציה וביריבות קשה להנהגת המפלגה  הנוכחית. בעבר היו השניים ביחסים טובים ובאותו צד של המתרס.

 

בשלב מסוים הפכו השניים ליריבים. אחת מהסיבות היתה שצימרמן שעבדה עבור "עלה ירוק", לא קיבלה שכר לעמלה. הגר צימרמן לא פראיירית, ולכן תבעה את המפלגה בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (דמ 3791/06).

 

במקביל, בבלוג שהיא כותבת ומנהלת, צימרמן כינתה את אוהד שם טוב בשמות רעים ולא אוהדים.

http://hashabak.org

 

 

בחודש מאי 2006 פרסמה צימרמן בבלוג שלה כי אוהד שם טוב הוא מושחת ועומד בראש מפלגה מושחתת, משליט במפלגה אוירה של איום והפחדה. כדי להמחיש זאת בצורה הטובה ביותר, היא פרסמה את תמונתו של התובע עם כאפיה, שאותה העתיקה מאתר אחר, כשהוא נראה שתי טיפות מים יאסר ערפאת. מלבד הגרפיקה, נכתבו גם טקסטים לא מחמיאים על הקורבן בהם כונה "מושחת", "לא שפוי בעליל" ו"עבריין".

 

ביום 31/10/2006 התברר ששם טוב לא משלים עם השם הרע שצימרמן מנסה להדביק לו. שם טוב לא השלים עם הפגיעה, ולכן הוא תבע את עלבונו בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים. שם טוב הגיש תביעות לשון הרע נגד צימרמן וביקש פיצוי מקסימלי בתחום התביעה הקטנה, סך הכל 17,800 ש"ח.

 

איתרע מזלו או שלא, והתיק הגיע לידיו של השופט אברהם טננבוים, אחד השופטים בישראל שהכי מבינים מה היא רשת האינטרנט, את הטכניקה שלה ואת תרבותה.

 

ביום 06/05/2007 נתן השופט טננבוים את פסק הדין.

 

לגבי הכינוי "מושחת", קבע השופט טננבוים כי אינו רואה שימוש בביטוי כלשון הרע, אלא טענה לגיטימית שאולי נעשה בתום לב.        

 

לעניין ההתבטאות "לא שפוי בעליל", קבע השופט טננבוים כי על פניו נראה כי ביטוי זה הוא ביטוי "סלנג" ואין הכוונה הייתה להטיל דופי במידת שפיותו של התובע. השופט טננבוים הסביר שגם הנתבעת כונתה בבלוגים מסויימים "ילדה פסיכית".

 

לעניין תמונתו של התובע עם כאפיה על ראשו והשוואתו לערפאת, הגם שאינם מהווים בדיוק מחמאה, והיא מהווה לשון הרע.

 

לעניין הכינוי "עבריין" שבו השתמשה צימרמן, קבע בית המשפט כי מילה זו מהווה לשון הרע. בית המשפט הסביר כי אין כל ספק כי התובע אינו עבריין במונח המובן לבני אדם:  אין בעברו של התובע כל עדות למעשה פלילי שביצע. לדעת בית המשפט, הניסיון להציג את התובע כעבריין מהווה פגיעה בשמו הטוב.

 

בית המשפט חייב את צימרמן לשלם לשם טוב סכום סימלי של 300 ש"ח בלבד, בשל נסיבות העניין. סימלי או לא סימלי, פי 300 יותר יקר מהפיצוי לפעיל הימין הקיצוני איתמר בן גביר שקיבל 1 ש"ח בודד מהעיתונאי אמנון דנקנר אחרי שהאחרון כינה אותו בטלוויזיה "נאצי קטן".

 

 

תק 4381/06, תביעות קטנות ירושלים, אוהד שם טוב נ' הגר צימרמן

פסק דין מיום 06/05/2007 של השופט אברהם טננבוים

shemtov_vs_zimerman.htm

 

 

 

דעה: השימוש במילה "עבריין" אינה לשון הרע

 

כאמור, השופט אברהם טננבוים קבע שכינוי אדם במילה "עבריין" היא לשון הרע עליו, מאחר ובלשון בני אדם, אדם נתפס כעבריין רק אם בעברו רשומה עדות למעשה פלילי שביצע, קרי - הורשע, ולכן נושא עמו רישום פלילי.

 

בכל הכבוד לשופט טננבוים, כותב שורות אלה חושב שהוא טועה: כינוי אדם בשם "עבריין" בהקשר לסכסוך משפטי (אזרחי או פלילי) שכבר קיים, אינה לשון הרע. ושוב, הדגש הוא על סכסוך משפטי קיים בין הפוגע לנפגע.

 

 

עבריין במילון

 

מקורה של המילה "עבריין" היא בשפה הארמית, מהמילה "עברינא". מילון אברהם אבן שושן מפרש את המילה "עבריין" כך: "בעל עבירה. אדם שמבצע עבירה. עובר על החוק. חוטא". המילון אף מצטט את הגמרא, פסוק י"ג במסכת נידה: :"המקשה עצמו לדעת...נקרא עבריין".

 

כלומר, פירוש פשוט של המילה הוא תיאור אדם שעבר עבירה או שלא ציית לחוק או לכלל, לאו דווקא פלילי (למשל מעביד שלא שילם שכר לעובד שלו בניגוד לחוק אזרחי). בשימוש יומיומי של ה"מונח המובן לבני אדם" (כלשון השופט טננבוים), יכונה כל נהג שמדבר בטלפון הנייד בזמן נהיגה (ללא דיבורית) בביטוי "עבריין תנועה", הגם אם לא הורשע בעבר ואף לא יורשע בעתיד (כי הוא למשל שוטר).

 

 

חוקים נגד עבריינים

 

מדינת ישראל עצמה, בספרי החוקים השונים, בפקודות ובתקנות, משתמשת במילה "עבריין" בדיוק כמו שנעשה שימוש במילים אחרות כגון "חשוד".

 

כך לדוגמה, פקודת המשטרה (מטא"ר) שמספרה 14.03.18 (גישה למידע - לפי סעיף 4 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים) קובעת כי אחת הסיבות לסגירת תיק חקירה היא "עבריין לא נודע".

 

חוק ההסגרה תשי"ד 1954 מתייחס אל אדם שמדינה זרה מבקשת את הסגרתו ממדינת ישראל, כאל עבריין, הגם שלא הורשע בדין.

 

חוק איסור הלבנת הון תש"ס 2000 מסביר בחלקו כי הוא נועד לשם גילוי עבריינים והעמדתם לדין. גם כאלה שלא הורשעו בעבר ולא מסרו את גרסתם במשטרה או בבית המשפט.

 

חוק מידע גנטי התשס"א 2000, מסביר כי שימוש בדגימות ובבדיקות גנטיות נועד לצורך גילוי עבריינים ותפיסתם. שוב, גם כאלה שלא הורשעו בעבר, ולא מסרו את גרסתם במשטרה או בבית המשפט.

 

סעיף 3 לפקודת המשטרה (נוסח חדש) התשל"א 1971 קובע כי משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין ובתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין. שוב, גם אנשים שלא הורשעו בעבר, לא עמדו לדין מעולם, ומעולם לא מסרו את גרסתם.

 

סעיף 6 לחוק האזנת סתר התשל"ט 1979 קובע כי תבוצע האזנת סתר לצורך מניעת עבירות, לגילוי ולתפיסת עבריינים שעברו עבירות. שוב, גם אנשים שלא הורשעו בעבר, לא עמדו לדין מעולם, ומעולם לא מסרו את גרסתם.

 

ישאל הקורא, מדוע מדינת ישראל ומשטרת ישראל משתמשות במונח "עבריין" לאדם שלא נודע ואף לא ברור אם ביצע את העבירה. הרי יכול להיות כי האדם שאותו חיפשה המשטרה, מעולם לא הורשע בדין ואף לא מסר גירסה שיכולה לסתור את גירסת המתלונן בתיק. כיצד הפך אותו פלוני אלמוני ל"עבריין"? התשובה פשוטה: מדובר במינוח משפטי ותו לא. בדיוק כמו המונח הידוע: "חשוד".

 

 

בית המשפט העליון: מי הוא עבריין?

 

בשנת 1986 נאלץ בית המשפט העליון להתמודד בדיוק עם השאלה "מי הוא עבריין" (בגץ 428/86).

 

העתירות לבית המשפט העליון נסבו על החלטתו של נשיא המדינה דאז חיים הרצוג ז"ל לחון את ראש שירות הביטחון הכללי (השב"כ) אברהם שלום ביחד עם שלושה מעובדי השירות מכל העבירות המיוחסות להם והכרוכות בפרשה המכונה "פרשת קו 300". באותה פרשה, רצחו אנשי השב"כ בדם קר שני מחבלים פלסטינים צעירים שנתפסו אחרי שחטפו אוטובוס בכביש החוף, ואם לא די בכך, אף שיבשו הליכי חקירה תוך האשמת מפקד חטיבת הצנחנים תא"ל יצחק מרדכי במעשה. פרסום תצלום של צלם עיתון חדשות אלכס ליבק שתיעד את אחד המחבלים מובל חי ושלם על ידי אנשי השב"כ, הביא לחשיפת הפרשה.

 

החלטת נשיא המדינה לחון את אנשי השב"כ שלא הורשעו כלל בהליך משפטי כלשהו, ניתנה מכוח האמור בסעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה, לפיו נתונה הסמכות לנשיא המדינה "לחון עבריינים" ולהקל בעונשים על ידי הפחתתם או המרתם. בעתירות נדונה השאלה, האם הסמכות האמורה "לחון עבריינים" על ידי הנשיא, כוללת גם את הכוח לחון את מי שטרם הורשע בדינו.

 

ביום 06/08/1986 ניתן פסק הדין בעתירה. בית המשפט העליון בהרכב בראשות הנשיא מאיר שמגר ביחד עם השופטים אהרון ברק ומרים בן פורת, קבע כי הסמכות של נשיא המדינה לחון עבריינים חלה גם על אנשים שלא הורשעו מעולם בעבירה כלשהי.

 

בית המשפט דן גם במונח "עבריין". לפי בית המשפט, המונח "עבריין" אינו מוגדר בחוק יסוד נשיא המדינה, ואף לא בחוק העונשין התשל"ז 1977. בית המשפט הסביר כי לפי פשוטו של מקרא, עבריין הוא מי שביצע מעשה המוגדר כעבירה, ואין בביטוי כשלעצמו כדי ללמד, שהמחוקק אינו נוקט לשון "עבירה" ו"עבריין" אלא לגבי מי שכבר הוכח לגביו בהליך פלילי חלוט, שנסתיים בהרשעה, כי עבר עבירה.

 

עוד הסביר בית המשפט כי לפי תפיסת היסוד המשפטית של מדינת ישראל, כל אדם הוא בחזקת זכאי כל עוד לא הורשע בדינו, אך כלל גדול זה עניינו בזכויות ובחובות של הפרט מול הערכאה השיפוטית ומול כל רשות וכל פרט אחר. אין בכך כדי ללמד בהכרח על כל שימושי הלשון האפשריים במונח תיאורי, אשר אותו נוקטים בחקיקה בשלל של הקשרים ובזיקה למיגוון של נסיבות, שעניינן בפלילים ובכל הכרוך בכך.

 

בית המשפט הסביר כי ניתן ללמוד על פי הבחינה המתמקדת בנוסח של הוראת החוק, כי השימוש במונחים "עבירה" ו"עבריינים" יכול שיפנה - לפי העניין וההקשר - אל המעשה או אל המואשם או אל החשוד בביצועה של עבירה ולאו דווקא להרשעה או למי שהורשע כבר. השופטת מרים בן פורת הסבירה בפשטות כי "עבריין" הוא אדם המייחסים לו ביצועה של עבירה. השופט אהרון ברק קבע כי המילה "עבריין" אינה מציינת דווקא אדם שהורשע בדין, אלא זו מילה שיש להשתמש בה בצורה רחבה, לפי התכלית החקיקתית.

 

ראו: בגץ 428/86, יצחק ברזילי עו"ד נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3), 505

barzilai_vs_state.htm

 

 

 

סוף דבר

 

המילה "עבריין" היא בסך הכל מונח ומילה הבאים לתאר אדם שעבר עבירה. בויכוח ובסכסוך קיים בין שני אנשים, אם פלוני רוצה לומר לאלמוני שהוא אינו פועל על פי החוק ולמעשה מבצע עבירה, הוא לא צריך לקחת נשימה עמוקה ולומר "תשמע, לפי עניות דעתי אתה עובר על החוק ואני חושב שאתה מבצע עבירה", אלא הוא פשוט יכול לומר לו: "אתה עבריין". אף בית משפט בישראל לא צריך לקבל תביעה נגד אדם שאמר "אתה עבריין", לחייב אותו כספית, ולהסביר שמדובר בהעלבת עובד ציבור (אם הנפגע הוא שוטר) או בלשון הרע (אם הנפגע הוא אזרח).

 

אם מדובר בתביעת לשון הרע, לכל היותר מדובר בהבעת דעה בתום לב, אם אכן כבר קיים סכסוך משפטי בין הניצים. בינינו, אם השופט טננבוים ראה בשימוש במילה "מושחת" טענה לגיטימית שנטענה בתום לב על ידי הנתבעת, הרי יש לקבוע מסקנות זהות לגבי השימוש במילה "עבריין". לנתבעת סכסוך משפטי עם התובע, וזה נדון בימים אלה בבית הדין האזורי לעבודה. אגב, מוזר יותר הדבר כשמדובר במילה שנאמרה נגד אדם העומד בראש מפלגה הדוגלת בשימוש חופשי בסמים קלים ובשינוי החוק הקיים, האוסר על החזקת סמים קשים (החוק לא מכיר בסמים קלים. כולם מוגדרים כקשים).

 

הנסיון להפוך את הביטוי "עבריין" ללשון הרע או להעלבת עובד ציבור, כאשר היא נאמרת בויכוח בין שני צדדים, היא ממש לא במקום. מדובר בשגיאה. המילה "עבריין" אינה שונה מהמילה "חשוד" שבה משתמשת משטרת ישראל כלפי כל אזרח שנחשד על ידה בביצועה של עבירה. אם המילה "עבריין" היא לשון הרע, הראשונה שצריכה לחטוף תביעת דיבה היא מדינת ישראל.

 

כיצד אמור אדם להתמודד מול אנשים אחרים שפוגעים בו בניגוד לחוק, אם את המילה הקצרה והיחידה שיכולה לתאר את המעוולים, אסור לומר בגלל העדרה העתידי של הגנת תום לב?

 

 

 

 







השופט אברהם טננבוים

 




 
 


 

 

 

 

 


 

תגובות הקוראים