בתי המשפט

 

 

 

 

 

 

 

פרוטוקול

 

עו"ד בלום: בתיק הזה בא-כח הקובל ניתק קשר, נעלם עם התיק, סרב להחזירו. החומר נמצא אצל עו"ד וולף והוא מסר להחזירו. הוגשה תלונה ללשכת עורכי הדין בתל אביב, והיא עדיין לא נדונה. הקובל והמשיבים בארה"ב. כמובן, שבבוא היום יוזמן הארכיבר עם הניירות המתאימים.

עו"ד שפיצר: אני חושב ששני הצדדים מסכימים שהפרסום רק הפנה אנשים לאתר ולא מהווה השמצה או דיבה.

עו"ד בלום: בישיבה הקודמת מיום 15.12.2002, היתה החלטה על עיקרי טיעון, והצד השני לא מילא אותה. בעיני, מי שלא מגיש עיקרי טיעון כמו מי שלא התייצב לדיון.

עו"ד שפיצר: אני לא הגשתי עיקרי טיעון. הנסיבות הן כאלו שביום הראשון שהופעתי בתיק נתנתי את כתובתי לעו"ד בלום. הוא היה אמור להגיש עיקרי טיעון, ואני חיכיתי להם. לא עלה על דעתי בכלל שהוא לא ישלח לי את עיקרי הטיעון, גם לא בפקס שמסרתי לו את מספרו. אני לא קיבלתי בינואר את עיקרי הטיעון, וסברתי שחברי מאחר. חיכיתי, ובסוף אפילו נסעתי לשבועיים וחצי לחו"ל. כשחזרתי מחו"ל במרץ לפני שבועיים, פניתי לחברי, ומסתבר שהוא כן הגיש עיקרי טיעון, אבל לא שלח אותם אלי. לטענתו, הוא שלח אותם לטענתו של עו"ד קורדה. עו"ד קורדה אמר במפורש לעו"ד בלום שרק אני מטפל בתיק זה. אני הייתי סבור שלא הוגשו עיקרי טיעון והוא הולך על בסיס בקשת ערעור. הטענות שלי הן מאוד קצרות. אם בית המשפט יבקש וידרוש, כמובן אגיש עיקרי טיעון. אבל אני מציע שנמשיך בטיעון בעל פה. יש לי טיעונים מאוד קצרים ואין שום הפתעות בטיעונים שלי.

 

לשאלת בית המשפט - לדעתי אף אחד מהמשיבים הוא לא אזרח ישראלי. הם גם לא נמצאים בארץ ולא גרים בארץ. גם הקובל עצמו בארה"ב. זה תיק שכל הצדדים עצמם לא גרים כאן, חוץ מהפרסום בעיתון שהפנה אנשים לאתר באינטרנט.

כמובן שאני שומר את התגובות שלי לטיעוני חברי, אבל העובדה שלא הגשתי עיקרי טיעון נבעה מכך שאני הייתי בטוח שחברי לא הגיש היות והוא לא שלח לי.

עו"ד בלום: אני אלך צעד אחורה. בישיבה הקודמת מיום 15.12 ביקשתי לדחות את הדיון מפני שהתיק לא בידי. בית המשפט, בתמיכתו הנמרצת שחברי, אמרו לי שהטיעונים הם משפטיים נטו ושננהל את התיק על סמך טענות משפטיות בלבד. לכן הימצאו של התיק או אי-הימצאו אינו משנה. תהיה בעיית הוכחה שידוע לי שהיא בת פתרון. לו ידעתי שבית המשפט יבקש לראות את המודעה הזו היום, וודאי הייתי עושה מאמץ מכיוון ג'רוסלם פוסט להגיע אליה. גם לא שמענו הכחשה שמודעה כזו קיימת. אני ידעתי מראש שהבעיה היא עובדתית ומשפטית.

אני אצטרך שהות כדי להמציא את המודעה הזו לבית המשפט.

לגבי האזרחות של נאשם 2 - הנאשם 2 בטיעוניו בבית משפט שלום לא הכחיש בשום מקום את האזרחות הישראלית שלו. זה גם מופיע בפסק הדין של בית המשפט קמא.

באחת הישיבות המקדמיות עלתה השאלה, ובית המשפט קמא נתן החלטה לתת צו למשרד הפנים ולסוכנות היהודית על מנת למצוא מתוך רישומיהם האם נאשם 2 אזרח ישראלי או לא, וגם אמר שימציא לעו"ד וולף נוסח פורמלי. הדבר לא נעשה אז. היום, כשהתיק בערעור, השופט אינו יכול להוציא צו כזה משום שהתיק אינו בפניו יותר.

יותר מזה, בית המשפט שאל אם הוא אזרח ישראלי או לא, בידי יש צילום של תצהיר שנתן נאשם 2 בהליך של תצהירים בדיון אזרחי בבית משפט בארה"ב, שם הוא נשאל לכתובתו, והוא גר בניו יורק, ולגבי השאלה אם הוא אזרח ישראלי הוא השיב שכן, ושהוא מתגורר ברחוב מוצקין בתל אביב, והשיב שזו הדירה שלו. את זה הוא אמר תחת אזהרה בארה"ב.

ביום שהתיק יחזור לבית משפט השלום, אפנה לשופט בבקשה לצו למשרד הפנים ולסוכנות על מנת לברר שאלה זו.

אני מפנה להחלטת בית המשפט קמא.

 

עו"ד שפיצר: אני עדיין לא מבין למה זה לא נעשה. האם בערעור נדון האם אחד הנאשמים היה אולי אזרח. זה דבר שניתן להוכיח בקלות, והנטל הוא על הקובל.

למיטב ידיעתי הוא אינו אזרח ולא היה אזרח. אני מבין את טענת חברי, אבל אם היתה אסמכתא שאיש זה הוא ישראלי, הקובל היה מביא את זה.

 

עו"ד בלום: אני מפנה שוב לתצהיר הנאשם 2.

 

עו"ד שפיצר: לצורך דיון זה - אין מחלוקת לגבי הפרסום. אני לא ראיתי את ההודעה, ולצורך הדיון אנחנו מסכימים שהיתה הפניה לאתר האינטרנט.

לדעתי יש שתי תביעות בארצות הברית על אותו הנושא, שם נמצאים גם הקובל וגם הנאשמים, ואין ספק שהם אזרחי ארה"ב. למה צריך לפתוח את דלתות בתי המשפט בארץ? זה לא ברור לי.

יותר מזה, פה מדובר בקובלנה פרטית על פי סעיף 70 ו-71 לחוק סדר הדין. היה אפשרות לפרקליטות לקחת את התיק ולטפל בו. הם החליטו לא לעשות כן. לדעתי, מקום התיק זה במקום בו נמצאים כל הצדדים. וגם אם נגרם נזק, דבר בו אנו לא מודים, צריך לטפל בזה שם.

עו"ד בלום: המודעה פורסמה בארץ ישראל בשפה האנגלית.

עו"ד שפיצר: טענתי העיקרית היא שבית המשפט קמא לא טעה. אנחנו לא הודאנו באף מקום באזרחות של אחד מהנאשמים. פה מדובר במקרה מאוד ספציפי, לא רק של הוצאת דיבה באינטרנט שזה נושא מושך, העיקר זה שמדובר בקובלנה פרטית שאין ספק שהוא לא אזרח ישראלי והוא לא גר בארץ, והזיקה היחידה היא הפרסומת בג'רוסלם פוסט, ושם אין דיבה והשמצה. לכן לפתוח דלתות בתי המשפט בארץ לכל אחד שמפרסם באינטרס ומפנה לאתרים, או על סמך זה שמישהו בארץ אולי ראה את זה, זה לא ראוי, ואנו מבקשים מבית המשפט לדחות את הערעור.

עו"ד בלום: זה הליך שנעשה פה בארץ במכוון מפני שהשם של מר רמבם פה בארץ חשוב באופן אחר לגמרי.

לשאלת בית המשפט אם תהיה הודעת התנצלות - אני חושב שהליך זה צריך להתקיים בצורה מסודרת כפי שהוא נעשה. אין לי הוראות בענין זה, ואני צריך לקבל הוראות.

עו"ד שפיצר: אין הוראות ואין נכונות מאף צד להתפשר.

עו"ד בלום: אם אחד מהם אזרח, הם שותפים. גם אם לא התייחס לשאלת האזרחות, אני עדיין נאחז בעובדה שהפרסום של המודעה פה בארץ היתה חלק אינטגרלי מהעבירה. אני מדבר על מחיקה על הסף. אם אני לא אוכיח - הם יזוכו. אם תייר מגיע לארץ וגונב מסופרמרקט - וודאי שאפשר להעמידו לדין. יש הרבה אנשים שעושים עבירות בארץ. השאלה היא האם עבר את העבירה בארץ. בטיעוני עו"ד וולף יש איזכורים לזה. הדיון המשפטי בסוגיה זו בקצת יותר העמקה, עשיתי. השופט פיינברג ניתק את המודעה מאתר האינטרנט, וזה לא כך. יש לזה גם ביסוס מכח הטיעונים המשפטיים שהבאתי מפיו של פרופ' פלר ובית המשפט בפסקי הדין שהגשתי, אבל ברור שהמודעה הזו היא חלק מהפרסום, ולכן העובדה שנאשם 1 אינו אזרח ישראלי, ומרשי אפילו לי לא אמר שהוא ישראלי, הוא יכול להישפט בארץ. לגבי נאשם 2, יש צידוק גם מלשון כתב האישום לגבי האזרחות, ולגבי נאשם 1 רק ההודעה. צריך להיות דיון שבו הקובל/התובע ייכשל בהוכחה של פרט שקובע את התחולה או את המעשה. אלו דברים של יום יום. תושבי יהודה ושומרון צריכים להוכיח בשלב הראשון שהם תושבי מדינת ישראל. כבית המשפט קמא דן בזה יכול לחלק לשניים - קודם לבדוק אם יושבים באולם הנכון ואחר כך לדון בכל היתר. גם לבית משפט פלילי יש די סמכויות לחלק את זה כדי לדעת היכן הוא עומד, אבל לא במחיקה על הסף.

עו"ד שפיצר: עצם הפרסום עצמו, גם לטענת הקובל וגם לטענתנו היא שהפרסום עצמו הוא לא הוצאת דיבה או לשון הרע ואין בה שום השמצות. זה לא קשור לאתר בו לטענת הקובל יש לשון הרע. עצם ההודעה עצמה זה דבר תמים וחסר משמעות מבחינת לשון הרע. לשון הרע צריך לבחון את הפרסום עצמו.

עו"ד בלום: אפילו בהעדר ההודעה, הפסיקה המתגבשת היא שהעובדה שהשרת של האינטרנט באיזה מקום נידח בעולם אינה מאיינת את העובדה שפה בארץ באותה לחיצת כפתור הוא נראה פה בארץ. יש אפילו פסיקה ישראלית שולית. אתר אינטרנט ישראלי הגישו תביעה בקרית גת והשרת נמצא בחיפה. אפשר היה לפתוח את האתר ולקרוא את הדברים המשמיצים, וכך כל מחוז הדרום, וזה מקנה למחוז הדרום סמכות לדון. זה אותו דבר.

עו"ד שפיצר: אין שום טענה שבפרסומת עצמה יש יותר מהפניה. ראוי שבית המשפט יסנן תיקים כאלה. היתה כבר החלטה בבית המשפט קמא, ואני מבקש לאשרר את ההחלטה. מדובר בקובלנה פרטית ומדובר בצדדים שלא נמצאים כאן. אני טוען שהפרסום התמים עצמו לא מהווה זיקה מספיקה כדי שבית המשפט יפתח את דלתות בתי המשפט בארץ.

 

עו"ד שפיצר ועו"ד בלום: אנו מקבלים את המלצת בית המשפט כדלקמן: החלטת בית המשפט קמא בדבר חוסר סמכותו לדון בקובלנה הפרטית תתבטל, לפני בית המשפט קמא יגיש עו"ד בלום, כראיה מטעמו לענין הסמכות, את ההודעה מהעיתון ג'רוסלם פוסט שמחודש אוגוסט  1998, המוזכרת בסעיף 4 לכתב האישום ובפסקה 3 להחלטת בית המשפט קמא. שני הצדדים יטענו לענין נפקות ההודעה הזאת בשאלת הסמכות, ובית המשפט יתן החלטה חדשה לאור ההודעה ולאור טענות הצדדים.

אנו מבקשים לתת תוקף של פסק דין להסכמה זו.

 

 

פסק דין

 

אנו נותנים תוקף של פסק דין להסכמה האמורה שבין הצדדים.

 

התיק מוחזר לבית המשפט קמא כדי שידון בשאלת הסמכות על פי האמור בהסכמת הצדדים.

 

ניתן היום,י"ד באדר ב' התשס"ג (18 במרץ 2003) במעמד המתייצבים.